כן. לישראל, עכשיו. היום, חמישים יום מאז הטבח, ובאמצע חסימת אש שעומדת כמיטב יכולתה. הרגשתי את הצורך לחצות את הים התיכון כדי לעשות הרבה דברים שאני אוהב מאוד, וגם להתמודד עם דברים שלא אני רוצה.
אני אוהב את העיתונאות. כשאני נהנה מהעבודה שלי, אני מרגיש אושר גדול. לעיתונאים יש כוח גדול המלווה באחריות גדולה. אך זה נשכח.
אני לא אוהב את העיתונאות במדינתנו. אני עיתונאי שטרם הסתיים לי זמן רב בשוק והמציאות דיכתה אותי. התקררתי מלצפות בכמה מקורות המידע שפעם היו זיקים לי. הם סיימו לי את האמונה בלילה של התקיפה הישראלית על בית חולים בעזה, ומ500 נפטרים שהתגלו ככמה עשרות. אני לא אוהב את העיתונאות במדינתנו, אני כבר לא מאמין לה, וכבר אין לי מושג האם אני רוצה לשנות אותה או לברוח ממנה.
אני אוהב את האנשים. אני משחזר את הסקרנות כלפי הסובלנות שהייתה לי יום אחד. נשים חמות, צעירים עם נשק גדול ולב גדול, רבנים עתידיים וילדות שחוגגות עם חגיגת חנוכה. מקום מפגש. עדיין לא חקרנו את כל כדור הארץ שלנו. לא חוקרים ולא עיתונאים.
אני לא אוהב את החברה שלנו. פוליטיקאים שמשתמשים בכאב האחרים לרוע נפשם, חנויות ספרים שנוטות לוותר על התרבות של לקוחותיהן כדי לאכול קצת יותר חם, וקבוצות פמיניסטיות שאינן חושבות על הנשים. כתובות על קירות העיר שלי, פוסקות מודפסות ושקט. אדישות, תיקו, אינטיליגנציה בשני הכיוונים ואגואיזם.
לשנות או לברוח הראשון?, אני אנסה לעשות את הראשון
אני לא חייל, אך בכל זאת אני נוחת בישראל עם משימות. אני נוחת למלחמה חמה ומשאיר מאחור מלחמה קרה. אני נוחת למקור התרבות שאינו תרבותי. המונית המקללת, השכן הצועק. אך גם הלא ידוע שפותח את דלתי ביתו.
או שפתח אותן עד לא מזמן.
על כל זה ועוד, כן: לישראל, עכשיו.
Comments